להסתכל בעיניים,
לא לחשוב.
לטייל, אולי בשניים,
להרגיש קרוב.
היו שנים שזה היה יום יום,
עכשיו שנים שזה אינו
ורק השקט שוב לחלום
נותר שם בעינו.
כשהעצים מתחזקים לגובה
והנהרות שוצפים בבגרותם,
בדידות עוטפת בקמטי שיבה
אנשים בזיקנתם.
הילדים מזמן עזבו,
הדירה ריקה.
התחושות שלא כבו,
הם לחיים זיקה.
בימים שהשקט נעשה רועם,
הלב רוצה שמישהו ישאל:
הי, מה קורה? מה נשמע איתכם?
זה לא קורה כל כך, חבל...
כשהעצים מתחזקים לגובה
והנהרות שוצפים בבגרותם,
בדידות עוטפת בקמטי שיבה
אנשים בזיקנתם.
